לכתוב בפרהסיה על הדברים הכי אישיים שלי בשנות התיכון, יכול להיות מתכון לאסון, וגורם לבדידות.

אחרי צאת הספר, הרגשתי שלקחתי מעצמי את המקום הבטוח שלי.
החלטתי להתרחק מהרשתות, מהכתיבה, ומעצמי. לא הרבה זמן עבר עד שהתפתחה אצלי הפרעת אכילה. על התקופה הזאת אני מדברת כשאני פוגשת בעיניים של מי שמקשיב, אבל כדי לחבר אתכם להמשך הסיפור - כרטיס היציאה שלי מהתקופה החשוכה בחיי, הייתה הכתיבה. היא הצילה אותי, שוב.

כשהחלטתי לחזור לכתוב, חזרתי שונה.
חזרתי מדויקת הרבה יותר, חדורה הרבה יותר, ובעיקר, מלאה ב״למה?״ שמוביל אותי. החלטתי לשתף ולכתוב כדי לנרמל את מה שעברתי. כדי שאם עוד מישהי מרגישה כמו שאני הרגשתי, היא תדע, בניגוד למה שאני ידעתי, שהיא ממש לא היחידה.

את לימודי התיכון שלי החלטתי לסיים בצורה לא שגרתית.
עזבתי את התיכון אחרי הרבה קשיים בניסיון להתחבר ולהיות חלק מהמערכת הזאת שהרגשתי בה כל כך שקופה. את הבגרויות עשיתי בפרויקט היל״ה המדהים, ואפילו סיימתי מוקדם מהצפוי, בהצטיינות.

השלב הבא במסע שלי היה להפוך את התחביב שלי לעסק. עשיתי לא מעט צרות להורים, נשארתי ערה לא מעט לילות כדי להבין איך אני לא מפסידה כסף, טעיתי מלא, חלמתי המון, ניסיתי בלי להפסיק, השתניתי מיום ליום, ולאט לאט הבנתי שהעסק שלי הולך לגדול ולהתבגר יחד איתי. וכך היה.